1. הנאשם, דאוד בן מאמון ראבי, יליד 18.4.79 מהכפר עזון עומד לדין בעבירות לפי סעיף 144 (א) רישא וסיפא לחוק העונשין תשל"ז 1977, החזקת נשק וחלק מנשק וכן בשל כניסה לישראל שלא כדין - עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב 1952.
כעולה מכתב האישום, ביום 28.8.10 בשעה 00:47, או בסמוך לכך, שהה בכפר קאסם שלא כחוק, נסע ברכב מיצובישי מ.ר. 76-678-02 בו נהג מהדי אבו גאבר, שותפו לאישום, בעת שהחזיק עם מוניר אבו גאבר (להלן: מוניר) אקדח מסוג סטאר, קליבר 0.9 ועליו טבוע המספר 1163693 ומחסנית לו, מבלי שהיה לו היתר להחזיקם.
2. הנאשם מיוצג על ידי עו"ד שוורצברג, כפר במיוחס לו, וטען כי לא החזיק בנשק ולא נשאו, הודה בשהייה בישראל, והוסיף כי בשל היותו שוהה שלא כחוק נוח היה לנוכחים עמו ברכב, לקשור אותו להחזקת הנשק.
שותפו לאישום, מהדי אבו גאבר, הודה בכתב אישום מתוקן בעבירת סיוע להחזקת נשק.
3. בישיבת 30.1.11, שותפו של הנאשם לאישום הודה, הורשע ונתבקש תסקיר, ובשל הכפירה של הנאשם 1, הוריתי כי במידה ומוצג בתיק זה נבדק במז"פ - חובה על התביעה לוודא כי תיק העבודה יהיה ברשותה בביהמ"ש, וזה - גם כדי לחסוך זמן וטענות.
4. באותו המועד גם ניתנה החלטתי בדבר תיקונו של כתב האישום בדרך הוספתם של שלושה עדים - בשקין, בן דוד ותפארת שלמה.
5. מיד משסיימתי מתן ההחלטה הצהיר עו"ד שוורצברג כי הוא מזמין את הנאשם 2 - מהדי אבו גאבר כעד הגנה מטעמו, וכי יותר לו לחוקרו בח.נ. משוויתרה התביעה על העדתו.
בהמשך, נמנע מלזמנו, ולא הסביר טעמיו לכך, לפיכך, תחול ההלכה לפיה משנמנע נאשם מזימונו של עד הגנה שלטעמו מלכתחילה יכול היה זה לתמוך בטענותיו, הרי כך משום שלא היה תומך בגרסתו, אלא - מפלילו.
לעניין זה הגישה התביעה את ע.פ. 4844/09 חאתם מסעאד נ. מ.י. - שם נדונה שאלת משמעות המנעות התביעה מלזמן עד יחסית להמנעות ההגנה, להגיון שבדברים הפנתה לעמ' 11 לפסק הדין.
אמנם לא שמעתי מהתביעה מה נימוקיה, אך מעת שהצהיר הסניגור כי ייזמן העד, ניתן היה להניח שבעדותו יחזק את גירסת הנאשם, ומשלא הובא - ולא נטען כי יש מניעה כלשהי מלזמנו - הרי תחול ההלכה משכבר הימים, כי בהמנעות מזימונו יש להצביע כי עדותו עלולה היתה להפליל הנאשם. את הגירסה שבסיכומיו, כי לא הזמין את מהדי כדי שלא יסתבך בשקרים - לא ניתן להבין.
6. להוכחת טענותיה מסתמכת התביעה על עדותו של השותף - מוניר אבו גאבר, על הטבעת סימני מתכת על ידיו של הנאשם, על התבטאויות שונות של הנאשם ככל שמנסה להסביר את פשר הסימנים ועל הגיונם של הדברים, כנלמד מנסיון החיים, כאשר כל השותפים לאותו אירוע נשפטו, כל אחד כמידתו.
במהלך עדות מוניר הוכרז הוא כעד עויין והותרה חקירתו הנגדית. מוניר חזר בו בביהמ"ש מדברים שמסר בהודעתו הראשונה במסגרתה הפליל את עצמו בכך שביקש לרכוש נשק, ואת הנאשם - כמי שהציע לו לרוכשו. הודעתו הוקלטה והוסרטה וניתן היה להתרשם היטב מדרך מסירת העדות ומתהליך גבייתה, ושוכנעתי כי מטעמים שאתו ובשל אפשרות מפגש עם שותפיו שינה גירסתו בהמשך, ולא היה בכך כדי לפגוע באמינות ההודעה הראשונה, אותה, על פי נימוקי בהמשך, בחרתי להעדיף כהודעת חוץ קבילה על פני גרסא לא עקבית, חסרת הגיון ושקרית שמסר בבית המשפט.
תימוכין ממשיים מצאתי בסימני אחיזת המתכת על כפות ידיו, כשם שאלו נמצאו על כפות ידיו של הנאשם.
הנאשם לאורך ההליך כולו, מעת מעצרו ועד לתום עדותו טען שאין לו קשר לאותו אקדח, אלא, שלא יכול היה לתת הסבר אחד לוגי להימצאות סימני אחיזת מתכת מובהקים שנמצאו על שתי כפות ידיו. הוא ניסה גרסא אחת, ואחרת, והעלה אפשרויות שונות, אלא - שאף לא אחת מהן נשאה את המשקל המספיק כדי לעורר ספק בעדותו המפלילה של מוניר, וכאשר רק על ידיו של הנאשם, ועל ידיו של מוניר נמצאו סימנים רצופים ומובהקים על שתי כפות הידיים שהגיבו לבדיקת הפרופרינט.
מוניר טען בהודעתו ת/6 כי את הנשק קיבל מהנאשם, וכי אותו נשק נפל מתחת לכסאו של הנהג, שם נמצא מייד כשנעצרו, בעת שהנהג בלם בנוכחות ניידת המשטרה.
בין אם האקדח נפל תחת המושב, או נזרק, היה הוא שם רק מעת שהשלושה ברכב, והרכב עצר בהוראת המשטרה.
בהנתן שכך, לא יכול להיות לנאשם זמן לחפש כסף תחת המושב מצד זה או אחר, מתוך הרכב או מחוצה לו, ואין תימוכין לגירסתו. אין זה חד משמעי שנגע ברהיטי ברזל בבית קפה בטרם הגיע לרכב, משהעלה אפשרות זו בלא קשר לגרסאות שנתן בחקירה ובבית המשפט, וכאשר צפיפות הסימנים על שתי כפות ידיו משמעותה החזקת חפץ מתכתי תוך עטיפתו בשתי ידיו וכך גם נראית צפיפות הסימנים על ידיו של מוניר, שאין ספק לגביו באחיזת הנשק.
לא סביר לאמץ גרסא של נגיעה ברפרוף של מה שמצוי תחת מושב הנהג, וכי נגיעה זו תצבע את שתי כפות הידיים כפי שאלו מודגמות על ת/18.
על פי אלו מצאתי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו, ואפרט בהמשך, הן באשר לראיות שנאספו, והן באשר לנשק ולטביעות האצבע.